מסלול סיור: אבו כביר ההיסטורית

מאחורי כל שכונה, רחוב או בית מסתתר סיפור. זה נכון מן הסתם בכל מקום בעולם, אבל זה נכון שבעתיים בדרום תל אביב. לעתים קרובות הסיפור הזה אמיתי (זאת אומרת, ההיסטוריונים מאמינים שהוא קרה באמת) ולפעמים הוא מומצא לגמרי - אבל במשך השנים התקבל כאמתי. בכל מקרה, בלי הכרה והבנה של הסיפורים האלה, אי-אפשר להבין את ההיסטוריה, שעיצבה את המרחב ואת העולם שאנו חיים בו. ומי שלא מבין את ההיסטוריה, כידוע, לא מבין גם את ההווה.

קחו למשל את הסיפור המדהים של אבו כביר; עד לשנות ה-40 של המאה הקודמת היה זה כפר ערבי גדול שהתפרש על כל האדמות שאנחנו רואים סביבנו. 5,000 איש חיו פה, רובם פועלים מהגרים הובאו על ידי הקצין המצרי איברהים פאשה

מכפר ששמו תל אל כביר באזור הדלתה של מצרים. מאז, מדובר באחד האזורים הטעונים ביותר מבחינה היסטורית ופוליטית, אשר שינה לחלוטין את פניו במאה השנים האחרונות. בסיור הזה אנחנו ננסה, באמצעות התחקות אחרי כמה מהסיפורים הגדולים האלה – להבין את התהליכים שעיצבו את דמותו ואת אופיו המיוחדים כל כך של האזור הזה, שלא מפסיק להתפתח ולהשתנות ולמשוך אליו מהגרי עבודה, גם בימים אלה.

אורך הסיור: שעתיים וחצי.

תחנה 1. בית הקברות שייח' מוראד

הסיפור של בית הקברות שייח מוראד הוא בוודאי אחד המוזרים ביותר שאפשר למצוא. קודם כל כי ידוע עליו כל כך מעט. למשל, מי היה אותו שייח מוראד שעל שמו נקרא המקום? לא ידוע. מה שכן ידוע שבית הקברות הזה התפתח סביב מבנה קבר מהתקופה הממלוכית (שמתחילה ב-1260 עד 1517) שנקבר בו ככל הנראה אדם בשם שייח' מוראד, אבל מי הוא היה? איש אינו יודע. בית הקברות הזה, כמו שאפשר לראות, שוכן על גבעת כורכר חשופה וניצבים בו מספר עצים עתיקים. מה אנחנו כן יודעים? שבמקום נמצאה כתובת ערבית מהמאה ה-14 - זאת אומרת מלפני 700 שנה, המעידה כי כבר אז שימש כאתר קבורה. הקברים בנויים משני חדרים מחוברים שמעליהם קבועות כיפות. עוד נמצא במקום מבנה קבר רבוע ומקורה, הניצב על ארבעה עמודים, שבכיפתו נפער חור. גם כאן, למרות הפאר היחסי, איש אינו יודע מי קבור בו ואם מדובר בכלל בקבר.

בכל מקרה, בית הקברות הזה הופיע במפה בריטית משנת 1878 אך נראה שהפך לאתר קבורה פעיל רק בתחיל המאה ה-20 כאשר בתי קברות המוסלמים מצפון ליפו חוסלו (בין השאר כדי להקים את בית המלון הילטון השוכן כולו על בית קברות ערבי מוסלמי שפשוט נמחק).

אבל הסיפור הגדול כאן קורה רק ב-1921. אז, על חומת בית הקברות הזה נתלתה גופתו של יוסף חיים ברנר יחד עם עוד שבעה יהודים שנרצחו בפרעות תרפ"א, במאי 1921.

עד לסיפוח הכפר אבו כביר ליפו ב- 1934 בית הקברות שכן בתחומי הכפר. ורק ב-1948 הוא הפך לחלק מתל אביב. לאחר שתושבי הסביבה גורשו ברובם במהלך מלחמת העצמאות, חדל בית הקברות לפעול. עם זאת בסוף המאה ה-20 החל שוב לשמש כמקום לקבורת משתפי פעולה שהקהילה המוסלמית ביפו מסרבת לאפשר את קבורתם בבית קברות טאסו. מאז המקום סובל מהזנחה ותקוע לכולם כמו עצם בגרון. למרות שמדובר בפיסת נדל"ן נחשקת, אי אפשר לעשות בה כלום מחשש לתגובה קשה של הקהילה המוסלמית בעיר ובארץ.

אחרי הרצח (שעוד נחזור אליו) נהרסו 350 בתים של פלסטינים עניים (חוראנים) על ידי הצבא הבריטי אגב, כאן מסתתר עוד סיפור מעניין מפני שאותם פלסטינים עניים שבתיהם נהרסו אחרי מאורעות תרפ"א היו החוראנים.

חוראן הוא חבל ארץ בדרומה של סוריה בקרבת הגבול עם ירדן. גבולותיו חופפים בקירוב את ארץ הבשן המקראית. אלא שהכינוי "חוראנים" בשפה העברית, אינו מתייחס בהכרח לארץ מוצא. במילון הסלנג המקיף מאת רוביק רוזנטל, נכתב על הביטוי חוראני: "פשוט, עני, מוזנח". זאב וילנאי כתב: "בימי המנדט הבריטי באו אלפי חוראנים אל הארץ והיו פועלים שכירי יום בנמלים, בבניין בתים ובמטעי יהודים". בחודש אוגוסט 1934 דיווח היומון הסורי La Syrie לקוראיו ש"30,000 עד 36,000 מהגרים חוראנים מסוריה הגיעו לפלסטינה בחודשים האחרונים". במחצית הראשונה של שנות השלושים קמה שכונת פועלים חוראנים בשטח שבין גרעין הכפר אבו כביר. העדפתו של האפנדי בעל הקרקע להשכיר את השטח לחוראנים וסירובו למכור את השטח ליהודים, מנעה אז את המשך סלילתו של רחוב העלייה דרומה עד לחיבורו לרחוב אבו כביר (דרך קיבוץ גלויות כיום). ריכוז נוסף של פועלים חוראנים התגורר בבקתות מאולתרות שהוקמו בשטח בית הקברות שייח מוראד כ-800 מטר מערבה מהשכונה. "עליית החוראנים" הייתה חלק מתופעה רחבה יותר בה מהגרי עבודה מארצות ערב הגיעו לארץ בעקבות הפרוספריטי שהביאה עליית היהודים. זאת תוך שהם מגדילים משמעותית את מספרם של תושבי הארץ הערבים.

דו"ח וועדת פיל הבריטית פירט נקודה זאת: "הגידול באוכלוסיה הערבית מורגש במיוחד בריכוזים העירונים המושפעים על ידי הפיתוח היהודי. השוואת מפקדי האוכלוסין של שנת 1922 ושנת 1931 מתעדת גידול של 86% בחיפה, 62% ביפו ו-37% בירושלים. זאת לעומת 7% בלבד בשכם ובחברון וירידה של 2% בעזה". החוראנים העניים וחסרי ההשכלה היו מטרה קלה לתועמלנים הערבים. פועלים חוראנים לא ליגאלים ששהו בארץ מספר חודשים בלבד מצאו עצמם משתתפים בארועי הדמים במהלך תקופת המרד הערבי הגדול (1936-1939). עתון דואר היום ציטט לאחר פרוץ המאורעות מעיתון פלסטין היפואי, כי "השלטונות ביפו סבורים שהחוראנים הם אשר הציתו את האש בשעת המהומות ביפו ולכן החליטו מעתה לשלחם מן הארץ".

למרות זאת, נשארו חלק מהחוראנים במקומם, ובהמשך הגיעו נוספים. בתשובה לשאלה שהפנה כתב עיתון המשקיף למנהל לשכת המודיעין של ממשלת המנדט, במסיבת עתונאים שהתקיימה בתחילת חודש ספטמבר 1946 הודה מר סטאבס כי "לממשלה ידוע על קיומו של מחנה חוראנים בלתי ליגאלים באזור יפו, שרובם עובדים בנמל, אך לעיתים קרובות אוסרים אותם והם נידונים לגירוש מהארץ". בתאריך 16 בפברואר 1948 נכתב בעיתון מעריב: "זוהי שכונה טיפוסית של קצווי כרך. מקום משכנה של דלת העם ומאורה לכל מיני טיפוסים פלילים ואנשי העולם התחתון". חודש וחצי אחר כך, בליל ה-31 במרץ 1948, פרצו כוחות ההגנה אל תוך אבו כביר לאחר הפגזה קשה ורוב בתיה של שכונת החוראנים נהרסו. המעט שנותר נהרס בהמשך אותה השנה. השטח עבר חישוף (בשפה הצה"לית של ימינו) ולפי תצלום האוויר משנת 1949 לא נותר שריד לשכונת החוראנים באבו כביר.

תחנה 2. בית יצקר מקום רצח ברנר וחבריו

ממש מול בית הקברות שייח מוראד, מצידה השני של מה שהייתה דרך עפר שהתפתלה בין הפרדסים והיום היא עורק התנועה של רחוב בקיבוץ גלויות, עמד בית יצקר. היה זה בית באר עם חצר גדולה מוקפת חומה, שנקרא הבית האדום בגלל צבעו. אז הוא עמד מבודד בין פרדסי הכפר אבו כביר. (לא להתבלבל עם הבית האדום שניצב עד היום בשכונת שפירא).

הסיפור הזה מתחיל במרץ 1921. אז השכיר האפנדי מאנטורה את הבית למשפחת יצקר. בני המשפחה התפרנסו ממשק חלב ומהשכרת חלק מהחדרים בקומה העליונה לדיירי משנה. קומת הקרקע שימשה לאכסון מספוא, רפת לפרות וחדר לחביצת החלב. אחד מדיירים היה יוסף חיים ברנר סופר מוערך ומחשובי ההוגים של מחנה הפועלים. ברנר עבר לגור בבית האדום יחד עם עוד שני סופרים: לואידור וברגגרין, אחרי שובו משהות במושבה מגדל צפונית לטבריה. שם שימש מורה לעולים חדשים חברי גדוד העבודה.

עם פרוץ מאורעות תרפ"א, ב-1 במאי 1921, יצאו בני משפחת יצקר, יחד עם צבי שץ, מן הבית, לביקור חולים אצל בנם יעקב יצקר. ברנר מיאן לצאת ולהשתתף בחגיגות אחד במאי משום שהעדיף להישאר ולדאוג למשק. הערבים הטילו מצור על הבית וניסו לפרוץ אליו, אבל יוסף לואידור, שהיה מצויד ברובה, הניס אותם. מששמעו בני משפחת יצקר את היריות הראשונות של הפרעות, מיהרו האב יהודה והבן אברהם לשוב אל הבית, בעוד שצבי שץ ניסה למצוא רכב שיוכל לסייע בפינוי היושבים בבית. עם הגעתו עם הרכב אל הבית, התברר כי קבוצת כוורנים ממשפחתו של ראובן לרר ששהו בסביבה הסתתרה אף היא בבית, ולא היה מקום ברכב לכולם. חרף ההפצרות, לא הסכים ברנר להתפנות טרם יפונו שאר המסתתרים, ולכן עזב הרכב עם בני משפחת לרר. שאר יושבי הבית נותרו בו, ובהם ברנר ושץ.

בבוקר 2 במאי 1921 החליטו הנצורים לפרוץ מהבית לכיוון תל אביב. אולם בבית קברות שייח' מוראד שנמצא מול הבית הגיעה באותו הזמן תהלוכת הלוויה של נער ערבי, בנו של השוטר מחמוד זייט[1], שנהרג יום לפני כן במאורעות ביפו. קהל המלווים המוסת נתקל בנסוגים מהבית והתקיף אותם. כמה מהיהודים נרצחו במקלות ובגרזנים ואילו ברנר ושץ נורו למוות.[1] הסופר יוסף לואידור פתח באש ופצע קשה את אחד המלווים שמת מפצעיו.

במשלחת שהתארגנה למחרת נמצאו חמש גופות במרחק קצר זו מזו, וגופה מושחתת, ככל הנראה של לואידור, במרחק מה מהשאר. הערבים התעללו בה וביתרו אותה. הרוצחים התעללו בגופות. ברנר נמצא שוכב על בטנו ומחצית גופו התחתונה עירומה. עד ראייה סיפר שהחזיק בידו נייר מוכתם בדם, שעליו כתב כמה שורות.[1] החיילים הבריטים במשלחת התנגדו לפינוי הגופות; ומשחזרו לאסוף אותן לאחר מכן לא נמצאה גופתו של לואידור. ההרוגים הובאו לזיהוי באולם הכניסה של הגימנסיה העברית, ונקברו בקבר אחים בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב.[1]

הנרצחים היו הסופר יוסף חיים ברנר בן 40, הסופר צבי גוגיג (ברגגרין) בן 27, יהודה יצקר בן 54, בנו אברהם יצקר בן 19, הסופר יוסף לואידור בן 28 והסופר צבי שץ בן 31.

כעבור ארבעה ימים קיבל ברל כצנלסון אישור לצאת אל הבית ולאסוף ממנו מסמכים וכתבי יד שנותרו בו.

בכור שטרית, איש משטרת המנדט, מונה לחוקר האירוע. שטרית הצביע על מספר אשמים, בהם שוטר ממשטרת יפו, וכן אחיו ודודו של הילד ההרוג. חמשת הנאשמים זוכו מחוסר ראיות.

תחנה 3. פארק החורשות; הביארה, הבריכה הנסתרת

אַבּוּ כַּבִּיר הייתה שכונה ערבית של יפו, אשר הוקמה בשנות ה-40 של המאה ה-19 על ידי תושבי הכפר המצרי תל אל־כביר שבמצרים. אלה הובאו למקום על ידי אבראהים פאשה לאחר שכבש את ארץ ישראל מידי העות'מאנים בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20 הוקמה שכונת נווה עופר, המכונה "תל כביר", מדרום לאבו כביר. לאחר מלחמת העצמאות הוארך רחוב הרצל, והוא חוצה כיום את המתחם.

בשנת 1871 ביקר באבו כביר הארכאולוג הצרפתי שארל קלרמון גנו והוא זיהה באזור הכפר מערות קבורה יהודיות מהמאה ה-1 ועד המאה ה-3. בית הקברות שימש את יהודי יפו, ונקברו בו יהודים גם מערים אחרות ואף מהגולה. הכיתוב על רוב המצבות שהתגלו הוא ביוונית, ועל רובן מופיע סמל יהודי כלשהו, כמו המנורה, לולבים או המלה "שלום". רוב הקברים כוללים חצר המובילה אל שלוש יחידות קבורה, ובהן חדרים עם כוכים. רוב פתחי הקברים נאטמו בלוחות אבן. כמאה שנים מאוחר יותר, השלים את מחקר בית הקברות פרופ' יעקב קפלן, וכיום הוא שוכן ברובו בתחומי כנסיית פטרוס הקדוש הרוסית הפרבוסלבית.

בשלהי המאה ה-19 היו בכפר כמה עשרות בתים, בהם התגוררו כ־280 תושבים שהתפרנסו מחקלאות,

בעיקר פרדסנות, ומאוחר יותר גם ממתן שירותים לעיר תל אביב, אשר שכונותיה הדרומיות גבלו עמה, ומרכז העסקים הראשי שלה נשק לה. בסוף שנת 1947 היו באבו כביר ובשכונות הערביות הסמוכות לה כ-5,000 נפש, שהתפרנסו בעיקר מעבודה שכירה ביפו, חנוונות, ירקנות ורוכלות בשכונות ובבתי חרושת יהודיים.

מיד לאחר כ"ט בנובמבר 1947 החלו ערביי אבו כביר לרגום מכוניות יהודיות שעברו בכביש הראשי בדרכן לירושלים ולמושבות הדרום. ב-2 בדצמבר 1947 הגיעה משאית שהסיעה ארבעה פועלים יהודים ממקום עבודתם בשדה התעופה קסטינה (כיום בסיס חיל האוויר חצור) לתל אביב. בהגיע המשאית לאבו כביר היא נרגמה באבנים. הנהג נפצע קשה והמשאית נעצרה. הערבים הוציאו את הנהג מהרכב ורצחו אותו בדקירות סכינים. שאר הנוסעים נפצעו מרגימת האבנים, אך ניצלו ברגע האחרון על ידי רכב צבאי בריטי שהזדמן במקרה למקום.

ההגנה הגיבה על האירוע ב-3 בדצמבר 1947 על ידי פיצוץ בית ערבי ששלט על רחוב הרצל. מאז ובמשך מספר חודשים לא הפסיקו הערבים לירות ולצלוף מאבו כביר שהייתה ביתרון טופוגרפי על רחוב הרצל, שכונת שפירא ושכונת פלורנטין. התנועה ברחוב הרצל שותקה ובחלקו הדרומי נבנו מתרסים לאפשר תנועת הולכי רגל. עד היום ניכרים חורי היריות בקירות חלק מהבתים.

כדי לעקוף את אבו כביר נסללה במהירות