מסלול סיור: אבו כביר ההיסטורית

מאחורי כל שכונה, רחוב או בית מסתתר סיפור. זה נכון מן הסתם בכל מקום בעולם, אבל זה נכון שבעתיים בדרום תל אביב. לעתים קרובות הסיפור הזה אמיתי (זאת אומרת, ההיסטוריונים מאמינים שהוא קרה באמת) ולפעמים הוא מומצא לגמרי - אבל במשך השנים התקבל כאמתי. בכל מקרה, בלי הכרה והבנה של הסיפורים האלה, אי-אפשר להבין את ההיסטוריה, שעיצבה את המרחב ואת העולם שאנו חיים בו. ומי שלא מבין את ההיסטוריה, כידוע, לא מבין גם את ההווה.

קחו למשל את הסיפור המדהים של אבו כביר; עד לשנות ה-40 של המאה הקודמת היה זה כפר ערבי גדול שהתפרש על כל האדמות שאנחנו רואים סביבנו. 5,000 איש חיו פה, רובם פועלים מהגרים הובאו על ידי הקצין המצרי איברהים פאשה

מכפר ששמו תל אל כביר באזור הדלתה של מצרים. מאז, מדובר באחד האזורים הטעונים ביותר מבחינה היסטורית ופוליטית, אשר שינה לחלוטין את פניו במאה השנים האחרונות. בסיור הזה אנחנו ננסה, באמצעות התחקות אחרי כמה מהסיפורים הגדולים האלה – להבין את התהליכים שעיצבו את דמותו ואת אופיו המיוחדים כל כך של האזור הזה, שלא מפסיק להתפתח ולהשתנות ולמשוך אליו מהגרי עבודה, גם בימים אלה.

אורך הסיור: שעתיים וחצי.

תחנה 1. בית הקברות שייח' מוראד

הסיפור של בית הקברות שייח מוראד הוא בוודאי אחד המוזרים ביותר שאפשר למצוא. קודם כל כי ידוע עליו כל כך מעט. למשל, מי היה אותו שייח מוראד שעל שמו נקרא המקום? לא ידוע. מה שכן ידוע שבית הקברות הזה התפתח סביב מבנה קבר מהתקופה הממלוכית (שמתחילה ב-1260 עד 1517) שנקבר בו ככל הנראה אדם בשם שייח' מוראד, אבל מי הוא היה? איש אינו יודע. בית הקברות הזה, כמו שאפשר לראות, שוכן על גבעת כורכר חשופה וניצבים בו מספר עצים עתיקים. מה אנחנו כן יודעים? שבמקום נמצאה כתובת ערבית מהמאה ה-14 - זאת אומרת מלפני 700 שנה, המעידה כי כבר אז שימש כאתר קבורה. הקברים בנויים משני חדרים מחוברים שמעליהם קבועות כיפות. עוד נמצא במקום מבנה קבר רבוע ומקורה, הניצב על ארבעה עמודים, שבכיפתו נפער חור. גם כאן, למרות הפאר היחסי, איש אינו יודע מי קבור בו ואם מדובר בכלל בקבר.

בכל מקרה, בית הקברות הזה הופיע במפה בריטית משנת 1878 אך נראה שהפך לאתר קבורה פעיל רק בתחיל המאה ה-20 כאשר בתי קברות המוסלמים מצפון ליפו חוסלו (בין השאר כדי להקים את בית המלון הילטון השוכן כולו על בית קברות ערבי מוסלמי שפשוט נמחק).

אבל הסיפור הגדול כאן קורה רק ב-1921. אז, על חומת בית הקברות הזה נתלתה גופתו של יוסף חיים ברנר יחד עם עוד שבעה יהודים שנרצחו בפרעות תרפ"א, במאי 1921.

עד לסיפוח הכפר אבו כביר ליפו ב- 1934 בית הקברות שכן בתחומי הכפר. ורק ב-1948 הוא הפך לחלק מתל אביב. לאחר שתושבי הסביבה גורשו ברובם במהלך מלחמת העצמאות, חדל בית הקברות לפעול. עם זאת בסוף המאה ה-20 החל שוב לשמש כמקום לקבורת משתפי פעולה שהקהילה המוסלמית ביפו מסרבת לאפשר את קבורתם בבית קברות טאסו. מאז המקום סובל מהזנחה ותקוע לכולם כמו עצם בגרון. למרות שמדובר בפיסת נדל"ן נחשקת, אי אפשר לעשות בה כלום מחשש לתגובה קשה של הקהילה המוסלמית בעיר ובארץ.

אחרי הרצח (שעוד נחזור אליו) נהרסו 350 בתים של פלסטינים עניים (חוראנים) על ידי הצבא הבריטי אגב, כאן מסתתר עוד סיפור מעניין מפני שאותם פלסטינים עניים שבתיהם נהרסו אחרי מאורעות תרפ"א היו החוראנים.

חוראן הוא חבל ארץ בדרומה של סוריה בקרבת הגבול עם ירדן. גבולותיו חופפים בקירוב את ארץ הבשן המקראית. אלא שהכינוי "חוראנים" בשפה העברית, אינו מתייחס בהכרח לארץ מוצא. במילון הסלנג המקיף מאת רוביק רוזנטל, נכתב על הביטוי חוראני: "פשוט, עני, מוזנח". זאב וילנאי כתב: "בימי המנדט הבריטי באו אלפי חוראנים אל הארץ והיו פועלים שכירי יום בנמלים, בבניין בתים ובמטעי יהודים". בחודש אוגוסט 1934 דיווח היומון הסורי La Syrie לקוראיו ש"30,000 עד 36,000 מהגרים חוראנים מסוריה הגיעו לפלסטינה בחודשים האחרונים". במחצית הראשונה של שנות השלושים קמה שכונת פועלים חוראנים בשטח שבין גרעין הכפר אבו כביר. העדפתו של האפנדי בעל הקרקע להשכיר את השטח לחוראנים וסירובו למכור את השטח ליהודים, מנעה אז את המשך סלילתו של רחוב העלייה דרומה עד לחיבורו לרחוב אבו כביר (דרך קיבוץ גלויות כיום). ריכוז נוסף של פועלים חוראנים התגורר בבקתות מאולתרות שהוקמו בשטח בית הקברות שייח מוראד כ-800 מטר מערבה מהשכונה. "עליית החוראנים" הייתה חלק מתופעה רחבה יותר בה מהגרי עבודה מארצות ערב הגיעו לארץ בעקבות הפרוספריטי שהביאה עליית היהודים. זאת תוך שהם מגדילים משמעותית את מספרם של תושבי הארץ הערבים.

דו"ח וועדת פיל הבריטית פירט נקודה זאת: "הגידול באוכלוסיה הערבית מורגש במיוחד בריכוזים העירונים המושפעים על ידי הפיתוח היהודי. השוואת מפקדי האוכלוסין של שנת 1922 ושנת 1931 מתעדת גידול של 86% בחיפה, 62% ביפו ו-37% בירושלים. זאת לעומת 7% בלבד בשכם ובחברון וירידה של 2% בעזה". החוראנים העניים וחסרי ההשכלה היו מטרה קלה לתועמלנים הערבים. פועלים חוראנים לא ליגאלים ששהו בארץ מספר חודשים בלבד מצאו עצמם משתתפים בארועי הדמים במהלך תקופת המרד הערבי הגדול (1936-1939). עתון דואר היום ציטט לאחר פרוץ המאורעות מעיתון פלסטין היפואי, כי "השלטונות ביפו סבורים שהחוראנים הם אשר הציתו את האש בשעת המהומות ביפו ולכן החליטו מעתה לשלחם מן הארץ".

למרות זאת, נשארו חלק מהחוראנים במקומם, ובהמשך הגיעו נוספים. בתשובה לשאלה שהפנה כתב עיתון המשקיף למנהל לשכת המודיעין של ממשלת המנדט, במסיבת עתונאים שהתקיימה בתחילת חודש ספטמבר 1946 הודה מר סטאבס כי "לממשלה ידוע על קיומו של מחנה חוראנים בלתי ליגאלים באזור יפו, שרובם עובדים בנמל, אך לעיתים קרובות אוסרים אותם והם נידונים לגירוש מהארץ". בתאריך 16 בפברואר 1948 נכתב בעיתון מעריב: "זוהי שכונה טיפוסית של קצווי כרך. מקום משכנה של דלת העם ומאורה לכל מיני טיפוסים פלילים ואנשי העולם התחתון". חודש וחצי אחר כך, בליל ה-31 במרץ 1948, פרצו כוחות ההגנה אל תוך אבו כביר לאחר הפגזה קשה ורוב בתיה של שכונת החוראנים נהרסו. המעט שנותר נהרס בהמשך אותה השנה. השטח עבר חישוף (בשפה הצה"לית של ימינו) ולפי תצלום האוויר משנת 1949 לא נותר שריד לשכונת החוראנים באבו כביר.

תחנה 2. בית יצקר מקום רצח ברנר וחבריו

ממש מול בית הקברות שייח מוראד, מצידה השני של מה שהייתה דרך עפר שהתפתלה בין הפרדסים והיום היא עורק התנועה של רחוב בקיבוץ גלויות, עמד בית יצקר. היה זה בית באר עם חצר גדולה מוקפת חומה, שנקרא הבית האדום בגלל צבעו. אז הוא עמד מבודד בין פרדסי הכפר אבו כביר. (לא להתבלבל עם הבית האדום שניצב עד היום בשכונת שפירא).

הסיפור הזה מתחיל במרץ 1921. אז השכיר האפנדי מאנטורה את הבית למשפחת יצקר. בני המשפחה התפרנסו ממשק חלב ומהשכרת חלק מהחדרים בקומה העליונה לדיירי משנה. קומת הקרקע שימשה לאכסון מספוא, רפת לפרות וחדר לחביצת החלב. אחד מדיירים היה יוסף חיים ברנר סופר מוערך ומחשובי ההוגים של מחנה הפועלים. ברנר עבר לגור בבית האדום יחד עם עוד שני סופרים: לואידור וברגגרין, אחרי שובו משהות במושבה מגדל צפונית לטבריה. שם שימש מורה לעולים חדשים חברי גדוד העבודה.

עם פרוץ מאורעות תרפ"א, ב-1 במאי 1921, יצאו בני משפחת יצקר, יחד עם צבי שץ, מן הבית, לביקור חולים אצל בנם יעקב יצקר. ברנר מיאן לצאת ולהשתתף בחגיגות אחד במאי משום שהעדיף להישאר ולדאוג למשק. הערבים הטילו מצור על הבית וניסו לפרוץ אליו, אבל יוסף לואידור, שהיה מצויד ברובה, הניס אותם. מששמעו בני משפחת יצקר את היריות הראשונות של הפרעות, מיהרו האב יהודה והבן אברהם לשוב אל הבית, בעוד שצבי שץ ניסה למצוא רכב שיוכל לסייע בפינוי היושבים בבית. עם הגעתו עם הרכב אל הבית, התברר כי קבוצת כוורנים ממשפחתו של ראובן לרר ששהו בסביבה הסתתרה אף היא בבית, ולא היה מקום ברכב לכולם. חרף ההפצרות, לא הסכים ברנר להתפנות טרם יפונו שאר המסתתרים, ולכן עזב הרכב עם בני משפחת לרר. שאר יושבי הבית נותרו בו, ובהם ברנר ושץ.

בבוקר 2 במאי 1921 החליטו הנצורים לפרוץ מהבית לכיוון תל אביב. אולם בבית קברות שייח' מוראד שנמצא מול הבית הגיעה באותו הזמן תהלוכת הלוויה של נער ערבי, בנו של השוטר מחמוד זייט[1], שנהרג יום לפני כן במאורעות ביפו. קהל המלווים המוסת נתקל בנסוגים מהבית והתקיף אותם. כמה מהיהודים נרצחו במקלות ובגרזנים ואילו ברנר ושץ נורו למוות.[1] הסופר יוסף לואידור פתח באש ופצע קשה את אחד המלווים שמת מפצעיו.

במשלחת שהתארגנה למחרת נמצאו חמש גופות במרחק קצר זו מזו, וגופה מושחתת, ככל הנראה של לואידור, במרחק מה מהשאר. הערבים התעללו בה וביתרו אותה. הרוצחים התעללו בגופות. ברנר נמצא שוכב על בטנו ומחצית גופו התחתונה עירומה. עד ראייה סיפר שהחזיק בידו נייר מוכתם בדם, שעליו כתב כמה שורות.[1] החיילים הבריטים במשלחת התנגדו לפינוי הגופות; ומשחזרו לאסוף אותן לאחר מכן לא נמצאה גופתו של לואידור. ההרוגים הובאו לזיהוי באולם הכניסה של הגימנסיה העברית, ונקברו בקבר אחים בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב.[1]

הנרצחים היו הסופר יוסף חיים ברנר בן 40, הסופר צבי גוגיג (ברגגרין) בן 27, יהודה יצקר בן 54, בנו אברהם יצקר בן 19, הסופר יוסף לואידור בן 28 והסופר צבי שץ בן 31.

כעבור ארבעה ימים קיבל ברל כצנלסון אישור לצאת אל הבית ולאסוף ממנו מסמכים וכתבי יד שנותרו בו.

בכור שטרית, איש משטרת המנדט, מונה לחוקר האירוע. שטרית הצביע על מספר אשמים, בהם שוטר ממשטרת יפו, וכן אחיו ודודו של הילד ההרוג. חמשת הנאשמים זוכו מחוסר ראיות.

תחנה 3. פארק החורשות; הביארה, הבריכה הנסתרת

אַבּוּ כַּבִּיר הייתה שכונה ערבית של יפו, אשר הוקמה בשנות ה-40 של המאה ה-19 על ידי תושבי הכפר המצרי תל אל־כביר שבמצרים. אלה הובאו למקום על ידי אבראהים פאשה לאחר שכבש את ארץ ישראל מידי העות'מאנים בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20 הוקמה שכונת נווה עופר, המכונה "תל כביר", מדרום לאבו כביר. לאחר מלחמת העצמאות הוארך רחוב הרצל, והוא חוצה כיום את המתחם.

בשנת 1871 ביקר באבו כביר הארכאולוג הצרפתי שארל קלרמון גנו והוא זיהה באזור הכפר מערות קבורה יהודיות מהמאה ה-1 ועד המאה ה-3. בית הקברות שימש את יהודי יפו, ונקברו בו יהודים גם מערים אחרות ואף מהגולה. הכיתוב על רוב המצבות שהתגלו הוא ביוונית, ועל רובן מופיע סמל יהודי כלשהו, כמו המנורה, לולבים או המלה "שלום". רוב הקברים כוללים חצר המובילה אל שלוש יחידות קבורה, ובהן חדרים עם כוכים. רוב פתחי הקברים נאטמו בלוחות אבן. כמאה שנים מאוחר יותר, השלים את מחקר בית הקברות פרופ' יעקב קפלן, וכיום הוא שוכן ברובו בתחומי כנסיית פטרוס הקדוש הרוסית הפרבוסלבית.

בשלהי המאה ה-19 היו בכפר כמה עשרות בתים, בהם התגוררו כ־280 תושבים שהתפרנסו מחקלאות,

בעיקר פרדסנות, ומאוחר יותר גם ממתן שירותים לעיר תל אביב, אשר שכונותיה הדרומיות גבלו עמה, ומרכז העסקים הראשי שלה נשק לה. בסוף שנת 1947 היו באבו כביר ובשכונות הערביות הסמוכות לה כ-5,000 נפש, שהתפרנסו בעיקר מעבודה שכירה ביפו, חנוונות, ירקנות ורוכלות בשכונות ובבתי חרושת יהודיים.

מיד לאחר כ"ט בנובמבר 1947 החלו ערביי אבו כביר לרגום מכוניות יהודיות שעברו בכביש הראשי בדרכן לירושלים ולמושבות הדרום. ב-2 בדצמבר 1947 הגיעה משאית שהסיעה ארבעה פועלים יהודים ממקום עבודתם בשדה התעופה קסטינה (כיום בסיס חיל האוויר חצור) לתל אביב. בהגיע המשאית לאבו כביר היא נרגמה באבנים. הנהג נפצע קשה והמשאית נעצרה. הערבים הוציאו את הנהג מהרכב ורצחו אותו בדקירות סכינים. שאר הנוסעים נפצעו מרגימת האבנים, אך ניצלו ברגע האחרון על ידי רכב צבאי בריטי שהזדמן במקרה למקום.

ההגנה הגיבה על האירוע ב-3 בדצמבר 1947 על ידי פיצוץ בית ערבי ששלט על רחוב הרצל. מאז ובמשך מספר חודשים לא הפסיקו הערבים לירות ולצלוף מאבו כביר שהייתה ביתרון טופוגרפי על רחוב הרצל, שכונת שפירא ושכונת פלורנטין. התנועה ברחוב הרצל שותקה ובחלקו הדרומי נבנו מתרסים לאפשר תנועת הולכי רגל. עד היום ניכרים חורי היריות בקירות חלק מהבתים.

כדי לעקוף את אבו כביר נסללה במהירות דרך הביטחון משכונת התקווה למקוה ישראל. במשך חודשיים וחצי נמשכה המערכה בדרך של ירי, צליפות, חדירות ופיצוצי בתים. הבריטים התערבו בנעשה מדי פעם עד שההגנה החליטה לצאת בפעולות התקפיות גדולות.

המבצע הראשון נגד אבו כביר נערך ב-13 בפברואר 1948 ונקרא "מבצע דוד" על שם מפקד המחלקה דוד טאובר, שנהרג מיריות צלף מאבו כביר בעת סיור מוקדם במקום ערב המבצע. ארבע מחלקות התקיפו את אבו כביר מכיוונים שונים. שתי מחלקות לא הצליחו לחדור את קו הביצורים של הערבים ונאלצו לסגת. מחלקה שלישית הצליחה לפרוץ ולפוצץ ארבעה בתים שבהם היו עמדות. 16 ערבים נהרגו ונלקח נשק רב. המחלקה הרביעית תקפה מכיוון כביש ירושלים ופרצה אל מפקדת הערבים במרכז השכונה. הם הצליחו להרוג את מפקד המקום, "אבו רחמה", ועוזריו. בקרב זה נהרגו 13 ערבים. למחלקה היו שלושה הרוגים. לזכר מבצע זה ושלושת ההרוגים קבעה עיריית תל אביב לוחית זיכרון בכניסה לבית הספר לטבע, סביבה וחברה, ברחוב הרצל 155.

חוסר היכולת לפרוץ את ביצורי הערבים באבו כביר הביאה את מפקד החזית הדרומית במחוז תל אביב, ישראל שחורי, לזמן את הנשק דוד ליבוביץ ולבקש ממנו לבנות מרגמה שתוכל להפגיז את האויב ולהמם אותו לפני פריצת הכוחות. לאחר הצלחת הניסוי הראשון בחולות חולון נבנו עוד מספר מרגמות ותוכנן מבצע גדול נוסף נגד אבו כביר.

המבצע נערך ב-13 במרץ 1948 ונקרא "מבצע מרכז". בשעה 21:00 החלו שלוש מרגמות להפגיז את אבו כביר. קולות נפץ אדירים נשמעו וענני עשן התאבכו אל על. לאחר ההפגזה פרצו הכוחות לאבו כביר ופוצצו מספר בתים החולשים על רחוב הרצל. ההשפעה הפסיכולוגית של ההפגזה הייתה עצומה. הערבים נטשו את קו הביצורים בהתפוצץ הפגז הראשון. אגדות ומעשיות נפוצו ביפו על "הפצצות המעופפות" ועל "פצצות האטום", שהן הנשק הסודי של היהודים. למעשה השפעתם הפסיכולוגית של הפגזים הייתה גדולה בהרבה מכוח ההרס שלהם. כתוצאה מכך, החלה בריחה מאבו כביר. הערבים החלו אף הם לבנות מרגמות בשם "מרגמת אבו יוסוף", אבל הן לא היו יעילות.

ב-23 במרץ 1948 ביקש מפקד ההגנה במחוז תל אביב במכתב לאג"ם/מטכ"ל לאשר לעיר תל אביב תקן מיוחד למרגמות: 16 מרגמות, 160 פגזים ולקבוע למרגמה את השם "דוד" על שם דוד ליבוביץ. במהרה דבק במרגמה שם החיבה דוידקה.

כעבור שבוע, בשעות הלילה המוקדמות של ה-31 במרץ 1948, חידשה ההגנה את התקפתה על אבו כביר ב"מבצע מרכז 2". לאחר הפגזת מרגמות פרצו יחידות ההגנה והרסו כל מה שניתן להרוס. מאז חדלה אבו כביר לשמש איום על תל אביב. במבצע זה הושקעו יותר מטון של חומר נפץ. זו הייתה המנה הגדולה ביותר של חומר נפץ שפוצצה אי פעם בפעולה אחת במערכה בין תל אביב ויפו.

בשלהי אפריל 1948 נטשו כל התושבים והלוחמים את אבו כביר. את מקומם תפסו הבריטים. ב-10 במאי 1948, בהתאם להסכם מוקדם, מסרו הבריטים את המקום ליחידות ההגנה. בזאת נחתמה פרשת אבו כביר הערבית.

תחנה 4. הכנסייה הפרבוסלבית; טביתא, הקברים

כנסיית פטרוס הקדוש, או הכנסייה הרוסית, היא כנסייה רוסית פרבוסלבית השוכנת באבו כביר בדרומה של תל אביב. הכנסייה, שהושלמה בשנת 1894, נקראת על שמו של השליח פטרוס הקדוש, ולפי המסורת הרוסית-פרבוסלבית, במקום זה ניצב בית שמעון הבורסקאי, בו התארח פטרוס עת שהה ביפו ובו חווה את נס החלום. מסורת זו ממשיכה וגורסת כי בחלקת הקברים הצמודה לכנסייה נקברה גם טביתא, אותה הקים פטרוס מן המתים.

חלקת הקבורה המשתרעת ממערב לכנסייה ניצבת במקום בו שכן בית קברות יהודי בתקופת בית שני. הקבר המיוחס לטביתא התגלה ב-1835, אך לא נמצאו ראיות המאששות את זהותו. החלקה שסביב הקבר נרכשה ב-1874 וב-1888 החלה הקמת הכנסייה. המבנה הושלם בשנת 1894, והיה לתחנת לינה בדרכם של עולי רגל רוסים שעשו את דרכם מיפו לירושלים. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גורשו הרוסים מהמקום, יחד עם נתינים של נוספים של מדינות ההסכמה. לאחר המלחמה החזיקו נציגי הכנסייה הרוסית הפרבוסלבית הלבנה הגולים במקום, אך לאחר קום המדינה, הוא עבר לרשות הכנסייה הרוסית הפרבוסלבית האדומה. במהלך המלחמה הקרה פעל מהמקום מטה של הק.ג.ב הסובייטי.

הכנסייה שוכנת בליבו של מתחם רבוע ומוקף חומה בשטח של 32 דונם. הכניסה אל המתחם היא בצידו הדרומי הפונה אל רחוב 3938, והוא גובל בצפונו בבית הספר לטבע. בכניסה יש תא תפילה על שם טביתא ובתוכו איקונין שלה ופסל של ספר עליו כתוב במספר שפות כולל עברית: "טביתה הקדושה התפללי נא עבורנו".

הנכנסים למתחם נעצרים ליד תא זה ומצטלבים. הכנסייה עצמה בצבע ורוד והיא נושאת כיפה אדומה. בצידה המערבי מתנשא מגדל פעמונים בן חמש קומות שלו צריח מחודד כהה. שטח המתחם עשיר בצמחייה מטופחת ובעצים גזומים. פנים הכנסייה מעוטר בעושר רב, ובכיפה נראית דמותו של ישו מלך-כל, וסביבו שמונה מלאכים מכונפים על רקע זהוב. על גבעה בגן הנרחב, בצל עץ אורן, מוצב צלב פרבוסלבי.

בית הקברות היהודי:

ב-1871 ביקר באבו כביר הארכאולוג והמדינאי הצרפתי שארל קלרמון-גנו. הוא חפר באזור הכנסייה וחשף בגבעה ממזרח ליפו נקרופוליס - עיר קבורה יהודית, ובה 34 מצבות שיש, שעליהן חרותים אותיות בעברית וביוונית וסמלים יהודיים כגון לולב, מנורה והמילה "שלום". קלרמון-גנו קבע כי המצבות הן מהמאה ה-1 עד המאה ה-3 וכי היו חלק מבית קברות של קהילת יהודי יפו. בין השאר נמצאו בבית הקברות מצבות מחַדְיָב, מקפדוקיה, מאלכסנדריה, מיוון ומלוב. לפי מקצועות הנפטרים שנרשמו על המצבות ניתן להסיק כי הקהילה היהודית ביפו הייתה מבוססת ועשירה.

קבר טביתא:

בבית הקברות של הכנסייה יש מערת קברים חצובה בכורכר, שבה לפי המסורת הפרבוסלאבית נקברה טביתא אותה הקים פטרוס מן המתים, עת היה בדרכו מלוד ליפו:

"וְתַלְמִידָה בְּיָפוֹ וּשְׁמָהּ טָבִיתָא תַּרְגּוּמוֹ צְבִיָּה וְהִיא מְלֵאָה מַעֲשִׂים טוֹבִים וּצְדָקוֹת אֲשֶׁר עָשָׂתָה׃ וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַתֶּחֱלֶה וַתָּמֹת וַיִּרְחֲצוּ אֹתָהּ וַיְשִׂימוּהָ בַּעֲלִיָּה׃ וְלֹד קְרוֹבָה הִיא לְיָפוֹ וַיִּשְׁמְעוּ הַתַּלְמִידִים כִּי פֶטְרוֹס שָׁם וַיִּשְׁלְחוּ אֵלָיו שְׁנֵי אֲנָשִׁים וַיִּפְצְרוּ־בוֹ לְבִלְתִּי הֵעָצֵל לַעֲבֹר אֲלֵיהֶם׃ וַיָּקָם פֶּטְרוֹס וַיֵּלֶךְ אִתָּם וּבְבֹאוֹ הֶעֱלֻהוּ אֶל־הָעֲלִיָּה וַתִּגַּשְׁנָה אֵלָיו כָּל־הָאַלְמָנוֹת בּוֹכִיּוֹת וּמַרְאוֹת לוֹ אֵת הַכֻּתֳּנֹת וְאֵת הַבְּגָדִים אֲשֶׁר עָשְׂתָה צְבִיָּה בְּעוֹדָהּ עִמָּהֶן׃ וַיּוֹצֵא פֶטְרוֹס אֶת־כֻּלָּם הַחוּצָה וַיִּכְרַע עַל־בִּרְכָּיו וַיִּתְפַּלֵּל וַיִּפֶן אֶל־גְּוִיָּתָה וַיֹּאמֶר טָבִיתָא קוּמִי וַתִּפְתַּח אֶת־עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת־פֶטְרוֹס וַתִּתְעוֹדָד׃ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיָּקֶם אֹתָהּ וַיִּקְרָא אֶת־הַקְּדוֹשִׁים וְאֶת־הָאַלְמָנוֹת וַיַּעֲמֵד אֹתָהּ חַיָּה לִפְנֵיהֶם׃ וַיִּוָּדַע הַדָּבָר בְּכָל־יָפוֹ וַיַּאֲמִינוּ רַבִּים בָּאָדוֹן׃ וַיּוֹאֶל לָשֶׁבֶת בְּיָפוֹ יָמִים רַבִּים עִם־בּוּרְסִי אֶחָד וּשְׁמוֹ שִׁמְעוֹן."[1]

מעל המערה הוקם מבנה, ובכניסה אליו קבוע פסיפס המתאר את האירוע. מדרגות יורדות משם לתוך מערת הקברים שם נוהגים המאמינים להדליק נרות. על הגג ניצב מבנה בצורת כנסייה פרבוסלבית. על שמה של טביתא קרוי בית הספר הסקוטי ביפו.

תחנה 5. הגן שמאחורי הכנסייה

לסיום הסיור נבקר בגן הבוטני שנמצא מאחורי הכנסייה הפרבוסלאבית. בימות השבוע מדובר בגן לימודי יפה ומטופח המשמש את ילדי בית הספר לטבע. בשבתות הוא נפתח לקהל הרחב. נטייל בו קצת, נעלה למעלה עד שנגיע לשער של בית הקברות היהודי מהמאה השנייה לספירה – הסגור עדיין בפני הקהל. מכאן נחזור לפארק ונסיים את הסיור בפיקניק קטן של קפה שחור ומאפה בשם גוז'גוז'ה במילויים שונים שקנינו רק אתמול ב"מרכז אסיה" - מאפייה בוכרית מיתולוגית בשכונת שפירא הסמוכה.